הנערה רצה ביער החשוך, היא רצה לנפה, להתחבא מפני הרוצחים בעיר. לא החיות הטורפות אלא חיות אדם אשר ניזונו מליבה הפועם של הנערה. היא רצה, מדממת מפצעיה הישנים בחזה, נופלת ושוב קמה, " אני אלחם עד טיפת הדם האחרונה " חשבה הנערה בעודה רצה בשיא כוחה ומנסה בו זמנית לעצור את הדימום.
הרוצחים מאחור קראו לה " בואי נסיכות שלנו, בואי, אנחנו מצטערים, אנחנו לא נפגע בך יותר ". הנערה לא האמינה להם יותר. היא לא תיפול באותה מלכודת פעמיים.
הנערה ראתה מלפניה דמות אדם, חצי מעולפת מהריצה ואיבוד הדם נפלה הנערה לרגלי הדמות וחזרה על אותם המילים "אני לא אוותר, אני לא אוותר..." ולאט לאט הדמות התקדמה לעבר הנערה והיא ניסתה להחילחם אך העילפון גבר עליה והיא איבדה א הכרתה.
כאשר פתחה את עיניה, הנערה הרגישה חמימות וריח של אוכל טוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שישבה הנערה ליד האש. לפני זה הרוצחים החזיקו אותה בחדר קר כל השנים שיכלה לספור.
היא הסתכלה על האש בסקרנות ואף העיזה לקרב את היד עוד יותר כדי להרגיש את חום האש שהיפנטה אותה.
פתאום נכנסה דמות, אותה הדמות שהנערה התעלפה לרגליה.
הדמות תפסה מהר את ידה ונשמע קול גברי חזק "מה את חושבת שאת עושה?! את עלולה לקבל כוויה!"
"מצטערת", לחשבה בפחד הנערה
"אני לא אוהב את המילה הזאת", ענה הקול.
"מי אתה?",שאלה הנערה.
הדמות השתתקה. הוא התחיל להוריד את בגדיו הכבדים ולבסוף נשאר רק עם מכנס וחולצה דקה. הנערה הבחינה בפצעיו ושמחה.
"תראה! יש לנו את אותם הפצעים! לא ידעתי שיכול להיות ששני אנשים יכולים להיות כה דומים", אמרה הנערה בהתלהבות.
הדמות בההתה בנערה בתדהמה, "איך מישהי יכולה להיות שמחה מפצע... הרי זה כואב ולא הכרחי כלל, הפצע קיים רק כאשר האדם נפצע. מוזרה..." חשב לעצמו.
פתאום הנערה נהייתה לבנה, "זה קרה בגללי? אני כל כך מצטערת!!! לא ידעתי!" יללה הנערה בבכי בעודה מתחילה למלא מים בקערה ומתקרבת לטפל בפצעיו של הגיבור שלה.
"זה יחלים לבד, תעזבי את זה" ענה לה.
"לא! אתה תיפצע עוד יותר! אתה לא יכול להסתובב עם פצעים כאלה בלי לטפל בהם" ענתה לו.
"את רצת עם חזה פתוח, יכולתי לראות את הלב שלך פועם, את לא טיפלת בזה" ענתה לה הדמות המסתורית.
"לא הייתה לי ברירה... חוץ מזה אתה טיפלת בי. הצלת אותי. תודה לך. בתמורה אני אטפל בך, שב בבקשה" אמרה הנערה בקול עדין וחיוך מתוק.
"לא." אמרה הדמות והיישבה בכיסא ליד האש.
"אני לא מקבלת את זה! אתה פצוע!" צעקה הנערה, לקחה את המגבת הרטובה ולחצה על הפצע המדמם. נשמע צעקת כאב חזקה בחדר.
"את עקשנית טיפשה קטנה" אמר קול מותש מרוב גאב.
"אני לא אתן לאדם יקר לסבול, לפעמים צריך לעשות את הדבר הנכון לאדם יקר, גם אם זה כואב בהתחלה" אמרה בחשש הנערה. "שמי ויקטוריה, אני הייתי אסירה אצל הרוצחים שרדפו אחריי, הם חטפו אותי מביתי לפני זמן רב, אני זוכרת רק את הבית ליד הנהר, כנראה זה היה ביתי, הרוצחים שרפו אותו וכשניסיתי להימלט כמעט טבעתי והם הצילו אותי ולקחו אותי למחבוא שלהם, הייתי להם לעוזרת כל השנים הללו....אבל כשהם הביאו מספיק בנות... הם אמרו לי להישאר בחדר הקר ההוא ולחכות. הבנות האחרות היו הבנות שלהן. ורק אני הייתי זרה...אבל מספיק עליי. מי אתה אדוני?"
הרוצחים מאחור קראו לה " בואי נסיכות שלנו, בואי, אנחנו מצטערים, אנחנו לא נפגע בך יותר ". הנערה לא האמינה להם יותר. היא לא תיפול באותה מלכודת פעמיים.
הנערה ראתה מלפניה דמות אדם, חצי מעולפת מהריצה ואיבוד הדם נפלה הנערה לרגלי הדמות וחזרה על אותם המילים "אני לא אוותר, אני לא אוותר..." ולאט לאט הדמות התקדמה לעבר הנערה והיא ניסתה להחילחם אך העילפון גבר עליה והיא איבדה א הכרתה.
כאשר פתחה את עיניה, הנערה הרגישה חמימות וריח של אוכל טוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שישבה הנערה ליד האש. לפני זה הרוצחים החזיקו אותה בחדר קר כל השנים שיכלה לספור.
היא הסתכלה על האש בסקרנות ואף העיזה לקרב את היד עוד יותר כדי להרגיש את חום האש שהיפנטה אותה.
פתאום נכנסה דמות, אותה הדמות שהנערה התעלפה לרגליה.
הדמות תפסה מהר את ידה ונשמע קול גברי חזק "מה את חושבת שאת עושה?! את עלולה לקבל כוויה!"
"מצטערת", לחשבה בפחד הנערה
"אני לא אוהב את המילה הזאת", ענה הקול.
"מי אתה?",שאלה הנערה.
הדמות השתתקה. הוא התחיל להוריד את בגדיו הכבדים ולבסוף נשאר רק עם מכנס וחולצה דקה. הנערה הבחינה בפצעיו ושמחה.
"תראה! יש לנו את אותם הפצעים! לא ידעתי שיכול להיות ששני אנשים יכולים להיות כה דומים", אמרה הנערה בהתלהבות.
הדמות בההתה בנערה בתדהמה, "איך מישהי יכולה להיות שמחה מפצע... הרי זה כואב ולא הכרחי כלל, הפצע קיים רק כאשר האדם נפצע. מוזרה..." חשב לעצמו.
פתאום הנערה נהייתה לבנה, "זה קרה בגללי? אני כל כך מצטערת!!! לא ידעתי!" יללה הנערה בבכי בעודה מתחילה למלא מים בקערה ומתקרבת לטפל בפצעיו של הגיבור שלה.
"זה יחלים לבד, תעזבי את זה" ענה לה.
"לא! אתה תיפצע עוד יותר! אתה לא יכול להסתובב עם פצעים כאלה בלי לטפל בהם" ענתה לו.
"את רצת עם חזה פתוח, יכולתי לראות את הלב שלך פועם, את לא טיפלת בזה" ענתה לה הדמות המסתורית.
"לא הייתה לי ברירה... חוץ מזה אתה טיפלת בי. הצלת אותי. תודה לך. בתמורה אני אטפל בך, שב בבקשה" אמרה הנערה בקול עדין וחיוך מתוק.
"לא." אמרה הדמות והיישבה בכיסא ליד האש.
"אני לא מקבלת את זה! אתה פצוע!" צעקה הנערה, לקחה את המגבת הרטובה ולחצה על הפצע המדמם. נשמע צעקת כאב חזקה בחדר.
"את עקשנית טיפשה קטנה" אמר קול מותש מרוב גאב.
"אני לא אתן לאדם יקר לסבול, לפעמים צריך לעשות את הדבר הנכון לאדם יקר, גם אם זה כואב בהתחלה" אמרה בחשש הנערה. "שמי ויקטוריה, אני הייתי אסירה אצל הרוצחים שרדפו אחריי, הם חטפו אותי מביתי לפני זמן רב, אני זוכרת רק את הבית ליד הנהר, כנראה זה היה ביתי, הרוצחים שרפו אותו וכשניסיתי להימלט כמעט טבעתי והם הצילו אותי ולקחו אותי למחבוא שלהם, הייתי להם לעוזרת כל השנים הללו....אבל כשהם הביאו מספיק בנות... הם אמרו לי להישאר בחדר הקר ההוא ולחכות. הבנות האחרות היו הבנות שלהן. ורק אני הייתי זרה...אבל מספיק עליי. מי אתה אדוני?"
