הירח המלא העיר על הבית, הנערה ישנה בשלווה והרגישה את חום האש הנעימה. אבל משהו קרה לה, היא הרגישה קור וריקנות שעברו בגופה שוב ושוב. אפילו האש החמה לא עזרה לה להתחמם.
היא לקחה את הכרית והשמיכה והלכה לאלכסנדר, היא התגנבה בשקט כדי לא להעיר אותו, טיפסה בשקט על העץ למרות
שנשרתה עשרות פעמים ופחדה מגובה.
בפתח בית העץ היא ראתה את פניו הישנות שקיבלו גוון לבן מאור הירח המלא.
היא זחלה בזהירות לכיוונו ואיך שהיא באה לכסות אותו, אלכסנדר הפיל אותה על הרצפה תפס את שתי ידיה בידו וכיסה את פיה.
אתה מכאיב לי... היא חשבה לעצמה אך הבינה שהוא חשב שזה תוקף שבא להרוג אותו ולכן ניסתה שלא לצייץ. אך למרות זאת נפלה דמעה מעינה השמלאית.
היא ראתה את עיניו מסתכלות לתוך עניה והיא יכלה לראות בהלה על פניו.
הוא עזב אותה בבת אחת "מה את חושבת שאת עושה?! תראי את עצמך, יכולתי להרוג אותך במכה אחת מבלי להתאמץ!" צעק אלכסנדר.
"אני מצטערת..." לחשה "אני פחדתי להישאר לבד וכל רעש קטן העיר אותי אז חשבתי שאם אשכב פה לידך לא אפחד..."
אלכסנדר קירב את הנערה לגופו החשוף וחיבק אותה חזק."אני מצטער שהכאבתי לך" לחש אלכסנדר. "בואי תשני לצידי, אני אגן עלייך." אלכסנדר השכיב את ראשה על הכר בעדינות וחיבק אותה. "בואי נסי להירדם."
הנערה נרדמה מהר ואיך שהיא פתחה את עניה השמש סינוורה אותה, הגיע הבוקר...
No comments:
Post a Comment